מעצב תכשיטים, אב לשיר וזיו, נשוי לירון באושר רב.

עד גיל 30 האמנתי באמונה שלמה שאני "הסוטה" היחידי בעולם.
נשוי, אב לשניים. מה עושים?
תהליך היציאה מן הארון היה תהליך של גילוי עצמי ולאחר 3 שנים מצאתי עצמי גרוש, הומו מחוץ לארון שצריך להמציא את החיים מחדש.
בפעם הראשונה שראיתי שני גברים מתנשקים ברחוב הינו בשבילי תאריך לידתי החדש, נוסף על זה הרשום בתעודת הזהות שלי.
חבר סיפר לי על חבורה קטנה של משוגעים שהחליטו שאפשר לחיות חיים הומו-לסביים נורמליים בארץ הזאת. כך הכרתי את האגודה.
בשנים 1997-1993 הייתי חבר וועד יו"ר האגודה ונתמזל מזלי להיות שותף לאירועים הגדולים שהביאו לשינוי המצב בשנים הגדולות של
ה"מהפכה".אירועי הרחוב הראשונים, האירוע בשנקין, האירוע ה"גייסטרונומי" ברחבת הסינמטק שהיה הראשון שבו נכחו כמה אלפי
הומואים ולסביות חוגגים לעין כל. המאבק להקדיש מועד להנצחת ההומואים ולסביות שנרדפו ע"י הנאצים ביד-ושם. ההפגנות כנגד שר החינוך בעניין 'קלפים פתוחים' ועוד.
את "יש עם מי לדבר" הקמתי, יחד עם חברי לוועד דאז, מתוך ספר הטלפונים הפרטי שלי.
היום זהו ארגון לתפארת שעליו גאוותי.
מן המקום שאנו נמצאים בו היום נראים האירועים הללו קטנים ורחוקים אך אלה אבני היסוד שעליו מונח הסולם שכולנו שלבים בו עד שוויון זכויות מלא.
הדבר שבו אני חש מבורך מלבד ההישגים שהייתי שותף להם הינו הזכות להיות חלק מקבוצה נפלאה של מתנדבים ומתנדבות שסיכנו את
מעמדם ולעתים את קיומם במאבק .

אם אני שומע שני הומואים צעירים המוחים על כך שאירוע הגאווה האחרון היה יקר, משעמם ובכלל יותר מדי צפוף וחם אני יודע שהמאבק הצליח ברובו ויש להמשיך בו שאותה רוח.